החלטה בתיק ע"מ 2520/10

המשיב, מוחמד האשם ג'עברי, נעצר בתום מרדף משטרתי יחד עם חברו מחמד פריד אל ג'עברי, לאחר שעל פי טענת השוטרים הנהג ברכב בו נסעו, אשר לגבי זהותו נרחיב בהמשך, נהג ללא רישיון נהיגה ואף לא ציית להוראות השוטרים להציג רישיונות, אלא האיץ את נסיעת רכבו, ובעודו מתחמק מבדיקת הרישיונות נסע לעבר השוטרים שהיו במקום עד שאחד השוטרים נאלץ להתרחק על מנת לא להיפגע. בהמשך לא שעה הנהג להוראות שוטרי הסיור שדלקו אחרי הרכב לעצור בצד והמשיך בנהיגה מסוכנת תוך כדי ביצוע פניית פרסה, נסיעה בניגוד לתנועה, חציית קו הפרדה רצוף שגרמה להורדת רכב אחר מהכביש ועד לפגיעה ברכב משטרתי ולירי השוטרים לעבר גלגלי הרכב, שהביא בסופו של דבר לעצירתו.

בחקירתם של שני היושבים ברכב עלתה תמונה ברורה. מוחמד פריד אל ג'עברי טען שמי שנהג ברכב הוא המשיב. הוא הסביר כי פגש את המשיב בחתונה והשניים החליטו לנסוע ליריחו. כשהשניים הגיעו למחסום באזור קיבוץ אלמוג, ביקש אחד השוטרים מהמשיב לרדת מהרכב אך בתגובה פתח המשיב בנסיעה מבלי שהתייחס לקריאות השוטרים לעצור, נסע באופן המסכן את התנועה כמתואר ולבסוף עצר את הרכב לאחר שנורו יריות. על פי דברי העד, בשלב זה המשיב קפץ לעברו מהכסא של הנהג, תוך שהוא מבקש לפתוח את הדלת על מנת לצאת מהרכב. העד מסור כי ניסה לעבור לכיסא האחורי אך ללא הצלחה, שכן השוטרים שברו את חלון הרכב, התיזו גז מדמיע והשתמשו בכוח על מנת להוציאה מהרכב.

גרסתו של המשיב אינה שונה. הוא מודה כי פגש את מחמד פריד אל ג'עברי, הציע לו לנסוע יחדיו ליריחו והשניים נסעו ברכב שהיה ברשות המשיב עד שנתקלו בשוטרים ונמלטו מהמקום. המשיב ציין כי היה תחת השפעת אלכוהול וכי  צרך "5 כדורים של סמים" , ועל כן, אינו זוכר את הפרטים המדויקים של האירוע.

על רקע האמור, הוגש נגד המשיב כתב אישום המייחס לו שורה של עבירות שעניינן נהיגת רכב ללא רישיון נהיגה, אי ציות לשוטר, נהיגה באופן המסכן חיי אדם ועקיפה שלא כדין.

בקשת התביעה למעצר עד לתום ההליכים נדחתה על ידי ביהמ"ש קמא. ביהמ"ש הגיע להחלטה זו לאחר שהתחשב בטענות התביעה בהארכת מעצר קודמת של השניים , לפיהן מחמד פריד הוא אשר נהג ברכב ולא המשיב. עוד התחשב ביהמ"ש בכך שאין בעדויות השוטרים המעורבים זיהוי של המשיב כמי שנהג ברכב. ביהמ"ש אף התחשב בעובדה כי אותו מחמד פריד השתחרר בהסכמת התביעה וכן נתן משקל למצבו הנפשי הקשה של המשיב. לאור זאת, הורה ביהמ"ש על שחרור המשיב בתנאים.

התביעה הצבאית עוררת נגד ההחלטה האמורה. לטעמה, ביהמ"ש נתפס לאמירת אגב של התביעה  הצבאית בדיון בהארכת מעצר, אמירה שאינה תואמת את העמדה כפי שנמסרה בהמשך הדיונים בעניינו של מחמד פריד, אשר כאמור שוחרר, ואף לא את חומר הראיות הקיים בתיק. כך הפנה התובע לדברי השוטרים, לפיהם נהג ברכב אדם קירח, תיאור הדומה לזה של המשיב, בעוד תיאור זה אינו תואם את תיאורו של מחמד פריד.

לבסוף, הפנה התובע ליתר הראיות כפי שפורטו לעיל כמקימות ראיות לכאורה לכך שהמשיב הוא אשר נהג ברכב כאמור. התובע טען כי בעבירות המתוארות יש כדי להקים עילת מסוכנות.

הסנגור סמך את ידיו על החלטת ביהמ"ש קמא וביקש לטעון כי שחרור מחמד פריד נבע מהמעמד החברתי הגבוה של משפחתו אשר הביא גם לכך שהמשיב לקח אחריות על מעשה שלא עשה. הסנגור מבקש למצוא תימוכין לגרסה זו בפער הגילאים בין השנים (המשיב צעיר יותר) ובמחדל חקירה הטמון באי בדיקת טביעות אצבע שהיו לבטח מצויות על הגה הרכב. לבסוף, טען הסנגור כי מדובר בתיק "תעבורה" אשר אינו מעורר מסוכנות מיוחדת, ועל כן, אינו מקים עילת מעצר.

דין ערר התביעה להתקבל.

התשתית הראייתית כולה מצביעה כל כך שהמשיב הוא אשר נהג ברכב. לא זו בלבד שהמשיב מודה בכך ושחברו מאמת גרסה זו, אלא שהתיאור שניתן על ידי השוטרים באשר לזיהוי הנהג, תואם את תיאורו של המשיב. בנסיבות אלה, גם אם לבטח שאלת הזיהוי תבחן ביסודיות בדיון בתיק העיקרי, אין מנוס מהמסקנה שקיימות ראיות לכאורה משמעותיות ביותר אשר בכוחן להוכיח, בשלב זה, את המתואר בכתב האישום.

מכאן אף נובעת המסקנה כי גם אם נפלו ספקות כלשהן בשלב כלשהו של מהלך החקירה בנוגע לזהות הנהג, ספקות אשר באו לידי ביטוי בבקשה למעצרו של מחמד פריד כאמור, הרי שאין פסול בגישת התביעה הנוכחית, אשר לאחר שקלא וטריא הגיעה למסקנה כי המשיב הוא שנהג, ועל רקע זה הסכימה לשחרורו של מחמד פריד הנ"ל. ואכן, עולה מהחלטתו של השופט בדיון הרלוונטי (מיום 14/10/10) כי אף הוא סבר כי התשתית הראייתית נוטה למסקנה שהמשיב נהג ברכב והאריך את המעצר על מנת שהתביעה תבחן את עמדתה. 

זאת ועוד, אין ספק כי העבירות המיוחסות למשיב מקימות עילת מעצר בשל המסוכנות הטמונה בהן. נהיגה פראית, בניגוד לתנועה, תוך אילוץ רכב אחר לרדת לשול הדרך והתנגשות ברכב משטרתי, והכל לאחר צריכת חומרים משכרים, מסכנת את חיי הנוסעים בכביש.

לא זו רק זו, כי במקרה הנוכחי, מתקיים חשש להמלטות מאחר שהמשיב לא נענה לקריאות השוטרים וניסה להימלט מהמקום.

לנוכח האמור, גם אם אתחשב במצבו הנפשי של המשיב, נראה כי אין מנוס מלהורות על מעצרו עד לתום ההליכים.

תשומת לב גורמי הכליאה כי המשיב טען לצורך בטיפול רפואי קבוע.

ניתנה היום, 10 בנובמבר 2010, ג' בכסלו התשע"א, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק החלטה זו לידי הצדדים.

משנה לנשיא

רמ"שית: א.א התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: